המרכז לערים רגישות מים בישראל

עד למחצית המאה כ-68% מאוכלוסיית העולם צפויה להתקבץ בערים.  בישראל, שיעור האוכלוסייה העירונית הינו מהגבוהים בעולם ועומד על 90%, המתחלק על פני 76 ערים ועוד מספר יישוביים עירוניים.

המרחב העירוני הופך לכר פורה עבור פיתוח אקולוגי בר קיימא. המושג "קיימות" אשר צמח מיוזמות ופעולות שונות שנגזרו במקור מהגנה על הסביבה מוצא את המרחב העירוני כפוטנציאל מתפתח ליישום גישות וטכנולוגיות להן עשויה להיות השפעה ישירה ועקיפה על שיפור איכות החיים של התושבים במגזר הפרטי ובעיקר במרחב הציבורי בערים.

פיתוח בר קיימא למעשה דואג לא לדלדל את המקורות הטבעיים, תוך מניעת פגיעה בשלמות ואיכות הקרקע והמים בעיר.

הנגיסה בשטחים הפתוחים גורמים לגידול בשטח הבלתי חדיר ובהתאמה גידול בספיקות השיא ועומס על מערכת הניקוז בעיר. ובנוסף, מי הנגר העירוני ששוטפים את הרחובות, גגות ושבילים בעיר מוסעים לנחלים מגוון מזהמים (מתכות כבדות, שמנים, דלקים, פוספטים וחנקות, חומרים ותרכובות אורגניות ואי אורגניות לרבות חיידקים גורמי מחלות ועוד).  שינויי האקלים באזורינו מחייבים את הערים להיערך לתרחישי קיצון כגון שיטפונות או פרקי בצורת ממושכים. במקביל, תופעת ״אי החום העירוני״ בה חום כלוא גורם לעליית טמפרטורה בעיר, דבר הפוגע בנוחות התרמית של הציבור בעיר ומהווה סיכון בריאותי לאוכלוסיות רגישות כגון פעוטות וקשישים.

עיר רגישת מים מנסה לתת מענה תכנוני וטכנולוגי לאתגרים הנ״ל, בדמות אספקת מקורות מים מגוונים, נקיים ובטוחים, תוך יצירת חוסן לתרחישי מזג אויר קיצוניים. עיר רגישת מים דואגת לשפר ולהגדיל את המגוון הביולוגי של המערכות האקולוגיות שבתחומה, תוך יצירת אזורי מיקרו אקלים למיתון הטמפרטורות הגואות בערים.  עיר רגישת מים היא עיר בה נתיב זרימת המים בנוף העירוני מנוהל בהתאם למקורו ויעודו ונושא עמו ערך חברתי, רוחני וכלכלי.

על פי התפיסה האוסטרלית, יש מניעים חברתיים-כלכליים שונים שהופכים את העיר ל"עיר רגישת מים". בשלב הראשון, העיר מספקת שירותי מים עירוניים בסיסייים, כמו אספקה, ביוב וניקוז. בשלב הבא, תכנון וניהול מים עירוני לוקחים בחשבון צרכים חברתיים כגון בילוי, אסתטיקה ונוחות. בשלב הסופי, העיר מתמקדת בצמיחה, ממשלה ומעורבות קהילתית.

Credit: “blueprint2013 – Stormwater Management in a Water Sensitive City”, published by Cooperative Research Centre for Water Sensitive Cities, page 64

באוסטרליה הרציונל המרכזי לעיר רגישת מים היה להגן על גופי המים במורד ולמנוע תופעות כגון אֵיטְרוֹפִיקַצְיָה (העשרה של נוטריינטים) המהווה סכנה למערכת האקלוגית המימית. בישראל אשר פיתחה תלות אקוטית במים מותפלים, המאמץ מתמקד בהשבה של מי נגר עירוני הנחשב כמטרד המסולק מחוץ לעיר, לטובת משאב מים חדש המעשיר את מי התהום ושיקומם כגוף מים זמין וחילופי לרבות לשעת חירום.

גישת "תכנון רגיש למים" (תר"מ) פותחה בטכניון על ידי נעמי כרמון ואורי שמיר בשנות התשעים למאה הקודמת. ב2007 הם הוציאו לאור מסמך תכנון עירוני רגיש למים בו קובץ מדיניות והנחיות שמשקפות את גישת תר"מ.

המרכז לערים רגישות מים בישראל, בתמיכת קק״ל וקק״ל אוסטרליה לצד רשויות מקומיות, גיבש ומוביל תוכנית מחקר יישומית בינתחומית הקרויה ״יצירת ערים רגישות מים בישראל״ בשיתוף חוקרים מובילים מהטכניון, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן-גוריון ובעזרתה של אוניברסיטת מונאש מאוסטרליה.